<h1>ספר השולחן הלכ' תפילה שער שלישי</h1>
<h2>דף ג.</h2>
תיקון המקום כיצד, צריך לקבוע מקום לתפלתו, ויעמוד במקום נמוך, ויחזיר פניו לכותל, וצריך שיהיו בבית חלונות או פתחים כנגד ירושלים, שנאמר וכוין פתיחן ליה בעליתה נגד ירושלים. ואין מתפללין בחורבה, ואין נכנסין לה מפני שלשה דברים, מפני חשד ומפני מפולת ומפני מזיקין.
<h2>דף ו:</h2>
וכל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע, שנאמר סביב רשעים יתהלכון, ואם מחזיר פניו לבית הכנסת הרי זה מותר. וכן אמר רבינו האיי גאון ז"ל, אם היו פניו כנגד בית הכנסת (או) [ו]כנגד ארץ ישראל יעמוד אחורי בית הכנסת ושפיר דמי להתפלל שם, אבל כשמחזיר פניו לארץ ישראל ונמצאו פניו מחזירות מבית הכנסת אין לו להתפלל: ואסור לישב בצד המתפללין בין לפניהם בין לאחריהם, בין יחיד בין צבור, תוך ארבע אמות, וכן אסור לעבור כנגד פניו עד שירחיק ממנו ארבע אמות, ואמרו הגאונים ז"ל, שאינו אסור אלא במי שעוסק בדברי עלמא או במי שיושב ודומם, אבל אם היה עוסק בתפלה או קורא את שמע או בדכוותיה או פסוקים מותר לישב בצדן, וכן מפורש בירושלמי.
<h2>דף י:</h2>
לא יעמוד אדם במקום גבוה שלושה טפחים או יותר ויתפלל. ולא על גבי מטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כסא. היה בנין גבוה, אם יש בו ארבע אמות על ארבע אמות שהוא שיעור הבית הרי הוא כעליה, ומותר להתפלל בו. וכן אם היה מוקף מחיצה מכל צד, אע"פ שאין בה ארבע אמות, מותר להתפלל בו מפני שאין גבהו ניכר, שהרי חלק רשות לעצמו. ובכולן אם ירד למטה ויתפלל הרי זה משובח.
תקון הגוף כיצד, המתפלל צריך לכוין את רגליו זו בצד זו, שנאמר ורגליהם רגל ישרה, וצריך שיתן עיניו למטה, שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים, ומכוין את לבו למעלה כאילו הוא עומד בשמים, שנאמר נשא לבבנו אל כפים, אל אל בשמים ומניח ידיו זו על זו ועומד כעבד לפני רבו באימה ויראה ופחד, ולא יניח ידיו על חלציו מפני שהוא דרך יוהרא.
<h2>דף יד.</h2>
אסור לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפלת שחרית, אבל קודם שיעלה עמוד השחר, מאחר שאינו זמן תפלה, טועם ואין בכך כלום, וכן כתבו הגאונים ז"ל: וכן לא יתן אדם שלום לחבירו קודם שיתפלל תפלת שחרית, ואפילו מצאו בדרך. אמרו חכמים כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאלו עשאו במה, שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה אלא במה. וכתב הראב"ד ז"ל שזהו שנהגו לומר בבוקר צפרא דמרי טב, כדי שיתן לב שהוא אסור להתעכב בדברים אחרים עד שיתפלל, ומפני שהוא משנה בלשונו יזכור. והרב אלפאסי ז"ל יש לו סברא אחרת בענין זה שהוא ז"ל כתב שלא אסרו אלא במשכים לפתחו שאז נראה כמי שעשאו אלוה אחר שהלך לקראתו קודם שילך לבית הכנסת, אבל כשאינו משכים לפתחו מותר, כדתנן בפרקים שואל מפני הכבוד וכן כתב הרמב"ם ז"ל: ולא יצא אדם לדרך עד שיתפלל, שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו, אבל טועם הוא ועושה מלאכה קודם תפלת מוסף וקודם תפלת מנחה.
כיון שהגיע זמן מנחה גדולה, שהוא משש שעות ומחצה ולמעלה, אסור להתעסק במלאכות ידועות לכתחלה עד שיתפלל ואלו הן, אכילה, ובית המרחץ, ובורסקי, ודין, ותספורת. אכילה אפילו אכילת עראי, שמא ימשך באכילה ויעבור זמן המנחה, ולא למרחץ אפילו להזיע עד שיתפלל, שמא יתעלף ולא יתפלל. ולא לדין אפילו בגמר דין, שמא יסתר הדין וימשך ויבטל מן התפלה, ולא יכנס לבורסקי סמוך למנחה עד שיתפלל, שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה ויתעכב מן התפלה. ולא ישב לפני הספר אפילו בתספורת הדיוט של כל אדם עד שיתפלל, שמא ישבר הזוג. ואם התחיל באחת מכל אלו, לא יפסיק אלא גומר ואחר כך יתפלל תפלת המנחה. מפני שהתפלה מדרבנן. במה דברים אמורים בשיש שהות ביום להתפלל אחר כך, אבל אין שהות ביום, אע"פ שהיא מדרבנן פוסק ומתפלל. מאימתי התחלת אכילה, לבני ארץ ישראל משיטול ידיו, ולבני בבל משיתיר חגורו. והתרת חגור הוא קודם נטילת ידים, משהתיר חגורו או שנטל ידיו, שוב אינו פוסק לתפלה כל שיש שהות ביום כמו שבארנו. בד"א לתפלת המנחה שזמנה מועט ומתירא שמא יעבור זמנה ואינו בא לידי פשיעה, אבל בתפלת ערבית, עכשיו שנהגו בה דרך חובה, אפילו נטל ידיו או התיר חגורו מטריחין אותו להתפלל קודם אכילה, חוששין שמא מתוך שזמנה כל הלילה שמא יפשע ולא יתפלל. ודעת רבינו נ"ר שאין מטריחין אותו להתפלל אפילו תפלת ערבית, אלא בהתרת חגור או נטילת ידים לבד, אבל כל שהתחיל לאכול אינו פוסק אפילו לתפלת ערבית. ואימתי התחלת המרחץ, משיפשוט מעפרתו ממנו, והוא הבגד הסמוך לבשרו, ומאימתי התחלת בורסקי משיקשור בין כתפיו כמו שהאומנין עושין, ומאימתי התחלת דין, משיתעטפו הדיינין וישבו, ואם היו יושבין משיתחילו בעלי דינין. ומאימתי התחלת תספורת, משיניח מעפורת של ספרין על ברכיו: כתב הרמב"ם ז"ל, מלאכות אלו אינן אסורות סמוך לשחרית, מפני שלא גזרו אלא סמוך למנחה, שהוא דבר מצוי שרוב העם נכנסין ביום למרחץ, אבל בשחרית דבר שאינו מצוי הוא ולא גזרו בו. היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן תפלה, הרי זה פוסק מתלמודו ומתפלל. ואם היה תורתו אומנותו ואינו עושה מלאכה אחרת כלל, והיה עוסק בתורה בשעת התפלה, אינו פוסק, שגדול תלמוד תורה מן התפלה. היה עוסק בצרכי רבים הרי הוא כעוסק בתורה.
<h2>דף טז.</h2>
האומנין שהיו עושין בראש הכותל או בראש האילן והגיע זמן תפלה, יורדין למטה ומתפללין וחוזרין למלאכתן, ואם היו בראש הזית או בראש התאנה מתפללין במקומן, ופירשו בירושלמי הטעם מפני שטרחן מרובה, פירוש שענפיהן מרובין ויש טורח בירידתן ובעליתן. ומה הן מתפללין, אם היו עושין בשכרן אצל בעל הבית, מתפללין הביננו. בסעודתן בלבד, מתפללין שלש תפלות של תשע עשרה ברכות. ובין בך ובין כך אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין כפיהם.
<h2>דף יז:</h2>
וכל מי שהוא פטור מקריאת שמע, כמי שטרוד במצוות והעוסקים בקבורה, כמו שבארנו בהלכות קריאת שמע, פטורין מן התפלה, וכל המלוין את המת אע"פ שאין למטה צורך בהן, שהן חייבין בקריאת שמע שהיא מן התורה, פטורין מן התפלה מפני שהיא של דבריהם.
<h2>דף כ.</h2>
נשים ועבדים וקטנים אע"פ שפטורים מקריאת שמע חייבין בתפלה, מפני שהיא מצות עשה שאין הזמן גרמא, ונשים חייבות בה.
<h2>דף כג:</h2>
תיקון המלבושים כיצד, מתקן מלבושיו תחלה ומציין ומהדר עצמו, שנאמר הכון לקראת אלוהיך ישראל. וכדאמרינן בגמרא רב יהודה מציין נפשיה ומצלי וכשהוא מתפלל לא יעמוד באפונדתו, ולא בראש מגולה, ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו בין גדולים אלא בבתי רגלים: ולא יאחז אדם תפלין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל, מפני שלבו טרוד בהם שלא יפלו, וכן לא יאחז מעות או כלים בידו, שהרי דעתו עליהם תמיד שלא יפלו ואין דעתו מיושבת בתפלה. אבל יכול להתפלל ולולבו בידו בימי החג, שהרי מצות היום בכך: היה משוי על ראשו או על כתפו והגיע זמן תפלה, אם היה פחות מארבעת קבין מפשילו לאחוריו ומתפלל, היה ארבעת קבין או יותר מניחו על גבי קרקע ואחר כך מתפלל. גדולי החכמים לא היו מתפללין אלא כשהן מעוטפין בטלית שלהם.
<h2>דף כח:</h2>
כל הכריעות הללו צריך שיכרע בהן עד שיתפקקו כל החוליות שבשדרה ויעשה כקשת, ואם כרע בראשו מעט וציער עצמו עד שנראה ככורע בכל כחו שוב אינו צריך: אמרו חכמים שדרו של אדם לאחר שבעים שנה נעשית כנחש והני מילי הוא דלא כרעי במודים. ובירושלמי רבי יוסי בר אבין בשם רב זביד אחד לשבע [אלפים] שנה הקב"ה מחליף את עולמו כלו בר שזרתא דנונא מתעבדא נדל דבר נש הויא בר חויא, אימתי בזמן שאינו כורע כל קומתו עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה.
<h2>דף ל.</h2>
עמידה כיצד, צריך להתפלל מעומד, ואם היה בא בספינה או בעגלה, אם היה יכול לעמוד יעמוד, ואם לאו ישב במקומו ויתפלל, היה חולה מתפלל כשהוא יושב או אפילו שוכב על צדו, והוא שיכול לכוין את דעתו. כתב הרב יצחק בן גיאת ז"ל שמענו מרבותינו שאם אפשר לו לעמוד בהגיעו למקום הכריעות, עומד כדי שיהא כורע מעומד ומפסיע שלש פסיעות, ואע"פ שיושב בכל התפלות שפיר דמי, ואם אי אפשר לו לעמוד מתפלל כל תפלתו בשבתו, ונותן שלום לשמאלו ושלום לימינו.
[ת"ר היה רכוב על החמור והגיע זמן תפלה, אם יש לו מי שיאחוז את חמורו ירד למטה ויתפלל, ואם לאו ישב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו. אמר רבה בר בר חנא ואיתימא ריב"ל הלכה כר'. פירוש שלא ירד למטה, אפילו שלא במקום סכנה, ואפילו כשהוא מהלך מתפלל, ואינו צריך להחזיר פניו כנגד המזרח:]. מי שהיה רכוב על גבי בהמה, אע"פ שיש לו מי שיאחז בהמתו לא ירד, אלא יושב במקומו ויתפלל כשהחמור מהלך, כדי שתהא דעתו מיושבת עליו, שאילו היה מעוכב באמצע הדרך יפחד וישתבש, וכן הדין במהלך ברגליו.
נוכח המקדש כיצד, היה עומד בחוצה לארץ, מחזיר פניו נוכח ארץ ישראל, שנאמר והתפללו דרך ארצם, היה עומד בארץ ישראל, יכוין פניו כנגד ירושלים, שנאמר והתפללו אל העיר הזאת, היה עומד בירושלים, מכוין פניו כנגד המקדש, היה עומד במקדש מכוין פניו כנגד קדשי הקדשים, שנאמר והתפללו אל המקום הזה. נמצא העומד בצפון הופך פניו לדרום, בדרום הופך פניו לצפון, במזרח הופך פניו למערב, במערב הופך פניו למזרח, ונמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד. בירושלמי אמר רבי יהושוע בן לוי הוא ההיכל לפני היכל שכל הפונים פונים לו בבנינו, בחרבנו מנין, אמר רבי בון בנוי לתלפיות, תל שכל הפיות מתפללין עליו, בברכה בקריאת שמע ובתפלה, בברכה בונה ירושלים, בקריאת שמע פורס סוכת שלום, ובתפלה בונה ירושלים. סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות והמהלך בספינה יכוין את לבו כנגד אביו שבשמים ויתפלל.
<h2>דף לא.</h2>
תנו רבנן המתפלל צריך שיכוין את לבו, אבא שאול אומר, סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזניך, ואמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא המתפלל צריך שיראה את עצמו כאלו שכינה שרויה כנגדו, שנאמר שויתי י"י לנגדי תמיד. ושמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהם ולעשותן לכתחילה, ואם נאנס או שעבר ולא עשה אותם אין מעכבין, ואלו הן: עמידה, ונכח מקדש, ותקון הגוף, ותקון המלבושים, [ותיקון המקום], והשווית הקול, והכריעה, והשתחויה.
השווית הקול כיצד, לא יגביה קולו בתפלתו ולא יתפלל בלבו אלא מחתך המלות בשפתיו, שנאמר בחנה רק שפתיה נעות. ומשמיע לאוזנו בלחש, ולא ישמיע קולו לאחרים בתפלתו, שנאמר וקולה לא ישמע. היה חולה, או שאינו יכול לכוון את לבו, או שמשמיע כדי שישמעו אחרים וילמדו ממנו להתפלל, הרי זה מותר, במה דברים אמורים כשהוא בינו לבין עצמו, אבל אם הוא בצבור, אסור, שלא תטרף דעת הצבור מקולו.
<h2>דף לב:</h2>
אין מפסיקין מן התפלה אלא מפני סכנת נפשות בלבד, ואפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו אם הוא ממלכי ישראל, אבל למלכי אומות העולם פוסק שמא יהרגנו. היה עומד בתפלה וראה מלך גוי או אנס בא כנגדו יהיה מקצר ועולה, ואם אינו יכול יפסיק. וכן אם ראה נחשים ועקרבים באין כנגדו, אם הגיעו אליו והיה דרכן באותן המקומות שהן ממיתין, הרי זה פוסק ובורח מפניהם, ואם לא היה דרכן להמית אינו פוסק אלא גומר תפלתו: כתב הרב רבינו נ"ר ומי שפסק מפני עקרב או מפני מלך ממלכי האומות, כשהוא חוזר לתפלתו, אם שהה כדי לגמור את כולה, נראה שהוא חוזר לראש לפי מה שפסק הרב אלפאסי ז"ל בפרק מי שמתו. אבל לפי מה שכתב הראב"ד ז"ל שבתפלה גם כן אינו חוזר לראש, אלא בגברא דחויה כההיא דמים שותתין לו על ברכיו שבפרק מי שמתו, הכא נמי מכיון דלאו גברא דחויה הוא, אינו חוזר לראש אלא למקום שפסק ואפילו באמצע ברכה, והרי זה כמי שפוסק באמצע ברכות של קריאת שמע לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד שחוזר למקום שפסק.
<h2>דף לד.</h2>
וכתוב בהלכות גדולות ומהכא לא שבקי רבנן למימר אפילו זכרנו לחיים במגן, וזכור רחמיך וכבוש כעסך במודים לא אמרינן, אבל בספר חיים אמרינן בשים שלום דסליקו להו שמונה עשרה והוה ליה כתחנונים. וכן כתב רב האיי גאון ז"ל שאין אומרים זכרנו לחיים באבות, ולא בחנוכה ופורים כשם שעשית נסים לראשונים כך תעשה לאחרונים, אבל הגאונים האחרונים ז"ל התירו בשלש ראשונות ושלש אחרונות שאלת צרכי רבים, שלא אסרו חכמים אלא בצרכי יחיד אבל בצרכי צבור מותר, וזכרנו שאלת צרכי רבים הוא, וכן כשם שעשית נסים לראשונים. ותדע שהרי עבודה כולה צורך רבים היא, רצה בעמך ישראל ובתפלתם ואנו אומרים אותו, וכן יעלה ויבא שאומר בעבודה. ובמסכת סופרים גם כן אמרו בקושי התירו לומר זכרנו ומי כמוך, וכן המנהג לאומרו.
כריעה כיצד המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפלה ותפלה, בברכה ראשונה תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף, וכשגומר התפלה כורע. וכשהוא כורע כורע בברוך, וכשהוא זוקף זוקף בשם, שנאמר יי' זוקף כפופים. במה דברים אמורים בהדיוט, אבל כהן גדול כורע בתחלת כל ברכה וברכה ובסוף כל ברכה וברכה, והמלך כיון ששח בראשונה שוב אינו מגביה ראשו עד שיגמור כל תפלתו, שנאמר והמלך שלמה קם מלפני מזבח יי' מכרוע על ברכיו, והטעם בזה לפי שהמלך נידון בכל יום, וצריך לעמוד בתפלתו באימה ובכריעה כמי שדנין אותו. ולפיכך נהגו כל העם לשחות בראש השנה או ביום הכפורים עד סוף כל התפלה, מפני שהכל נידונין בראש השנה ויום הכפורים.
<h2>דף לד:</h2>
המתפלל כשגומר התפלה וכורע, פוסע לאחוריו שלש פסיעות ואחר שיפסע נותן שלום משמאל עצמו, ואחר כך מימין עצמו, ואחר כך מגביה עצמו מן הכריעה. והטעם שנותן שלום תחלה משמאלו, מפני ששמאלו הוא כנגד ימינו של הקב"ה, משל לאדם שעומד לפני המלך, שנותן שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך ונפטר והולך מלפניו, וכך קבעו שיפטר מן התפלה: לפיכך אחר שיפסיע שלש פסיעות צריך להתעכב שם במקום שהשלים פסיעותיו, משל לתלמיד חכם הנפטר מרבו אם חוזר לאלתר דומה לכלב שב על קיאו, אלא מעכב שם עד שיפתח שליח צבור להתפלל ואחר כך חוזר למקומו, ויש אומרים עד שיגיע שליח צבור לקדושה וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ואמרו הגאונים ז"ל שמי שמוסיף על שלש פסיעות יוהרא הוא ואין עושין כן.
השתחויה כיצד, אחר שמגביה ראשו מכריעה אחרונה יושב בקרקע ונופל על פניו ארצה ואומר כל תחנונים שירצה. כל מקום שאמרו (כריעה) [קידה] היא על אפים, (קידה) [כריעה] היא על ברכים, השתחויה היא פישוט ידים ורגלים עד שנמצא מוטל על פניו ארצה, ויש מי שעושה נפילת אפים אחר תפלה, ויש מי שעושה קידה ויש מי שעושה השתחוויה. ואסור לעשות השתחויה על האבנים, ובמקום שיש בו רצפת אבנים. ואמרו חכמים אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן הוא יודע בעצמו שהוא צדיק ויהיה נענה כיהושע, אבל מטה פניו מעט ואינו כובש אותן בקרקע: ואין נפילת אפים בשבתות וימים טובים ולא בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טובים ולא בערבית שבכל יום.
